יום שבת, 2 בינואר 2016

זה קרה במאי 1942 / על הצהרת בילטמור והמאבק החריף בין וייצמן ובן-גוריון

זה קרה במאי 1942. במלון בילטמור בעיר ניו-יורק התכנסו מאות נציגי יהדות ארצות הברית לקונגרס ציוני 'מחוץ למניין', מפני שלאור המלחמה לא נערך באירופה ככל קודמיו. בקונגרס, שמטרתו הייתה להגדיר את דרישות התנועה הציונית לאחר המלחמה, נאבקו שני המנהיגים האיתנים של היהודים – דוד בן-גוריון וחיים וייצמן. לצד קנאה הדדית, הבדלי אופי ותצורת עבודה שונה בתכלית, מהות המאבק נבעה מתמיכתו הבלתי מסוייגת וארוכת השנים של וייצמן באימפריה הבריטית הקורסת לעומת בן-גוריון שהבין שהתמיכה להקמת המדינה צריכה להגיע מארצות הברית. גם אם הצהרת בילטמור הייתה תוצר של הסכמה ואחדות דעים של ההנהגה הציונית, בשבועות שלאחריה התדרדרו מאוד יחסי המנהיגים, והיריבות ביניהם תישאר ותוביל בין היתר לדעיכתו של וייצמן מהמפה הפוליטית.

לועידה בבילטמור הוזמנו 586 נציגים. 519 מהם היו אמריקאים והשאר קנדים, דרום-אמריקאים ונציגי ארץ ישראל. במהלך הועידה, שארכה יומיים, אי אפשר היה להתעלם מחוסר ההרמוניה של שני המנהיגים הציונים ששהו בניו-יורק. חרף זאת, ולמרות הפערים בתפיסות, הצליחו במהלך הדיונים בן-גוריון וויצמן, יחד עם הנציגים השונים להגיע לעמק השווה, אשר ראוי לציין שהיה קרוב יותר לדעותיו של בן-גוריון מאשר של וייצמן. בסיום הועידה פורסמה 'הצהרת ועידת בילטמור', אשר כללה שמונה סעיפים. ששת הסעיפים הראשונים התייחסו לצדקתם של היהודים יושבי ארץ ישראל וחשיבות היחס בינם לערביי הארץ, האשמה של ההנהגה הנאצית במתרחש באירופה, הסתייגות מהספר הלבן הבריטי משנת 1939 ותמיכה בממשל האמריקאי. הסעיפים האחרונים הם אלו שהגדירו את הקו המדיני החדש של הציונים. הסעיף השביעי התייחס לזכות של יהודי ארץ ישראל להתאגד ככוח צבאי שילחם במלחמת העולם. הסעיף השמיני כלל את התביעה למדינה יהודית:

"ח. הועידה מצהירה כי הסדר החדש שיכון בעקבות הניצחון לא יהיה אפשר לייסדו על השלום הצדק והשוויון אלא אם שאלת חוסר המולדת של היהודים תיפתר סופית. הועידה תובעת כי יפתחו שערי ארץ ישראל, כי יוענקו לסוכנות היהודית הסמכות לפקח על העלייה לארץ ישראל והסמכות לבנות את הארץ [...] וכי ארץ ישראל תקום כקהילייה יהודית משולבת בבנין העולם הדמוקרטי החדש. אז ורק אז יבוא עוול הדורות הנגרם לעם ישראל על תיקונו".

ניתן לומר כי הצהרת בילטמור הייתה, לאחר שנים של חוסר ודאות בצל מלחמת העולם, הצהרה ברורה ומסודרת למטרות היהודים הציונים. ההנהגה הכריזה כי היא רוצה עליה חופשית לארץ ישראל ללא הגבלות והכרזה על מדינה עצמאית.

למרות הצלחת הועידה, היחסים בין וייצמן ובן-גוריון רק התדרדרו בשבועות שלאחריה. הקרדיט על הצלחת הועידה ניתן בתקשורת במקומות רבים לוייצמן המפורסם ולא לבן-גוריון היחסית אלמוני, שלא בצדק. גם במרוץ הפגישות המדיניות האינסופי של השניים, לוייצמן היה יתרון לאור ההיסטוריה הדיפלומטית המפוארת שלו. אחד משיאי הויכוח בין השניים היה כאשר בן-גוריון גילה ביוני 1942 כי וייצמן לא העביר לו מסר מאחד מהפקידים הבכירים בממשל ארצות הברית אשר יכול היה להוביל את בן-גוריון להיפגש עם הנשיא. ביולי דווקא היה זה וייצמן שנפגש עם רוזוולט נשיא ארצות הברית.

היריבות האישית והתחרותיות בין השניים הובילה לויכוחים חריפים, בכתב ובעל פה. השניים האשימו האחד את רעהו בחוסר שיתוף פעולה ובניסיון לטרפד את המאמצים המדיניים של האחר. לאור היחסים העכורים היה ברור לחברי ההנהגה הציונית כי יש לבצע מעשה וב-27 ליוני הוזמנו שני היריבים לשיחה בביתו של סטיבן וייז, ממנהיגי ציונות ארצות הברית. בשיחה, שנערכה בחדר העבודה של וייז, ישבו זה מול זה בן-גוריון ווייצמן ויחד איתם עוד שישה מוזמנים. במהלך הפגישה הייתה נתונה אהדת כל המשתתפים לוייצמן. בן-גוריון תקף והאשים בבוטות ובברוטליות את המנהיג הותיק, בהאשמות רבות וחריפות אשר חלקן נראו חסרות ביסוס. בין היתר קרא בן-גוריון לוייצמן 'פיהרר', תואר שבשנת 1942 היה הנורא מכל.

הקלדנית, רושמת הפרוטוקול של הפגישה, הייתה מרים כהן. אותה מרים כהן אשר בן-גוריון ביקש שתהא מזכירתו האישית לאחר שראה אותה והתרשם ממנה כקלדנית בדיוני ועד החירום הציוני. במשך החודשים הארוכים ששהה בן-גוריון לבדו בארצות הברית הוא ביקש את חברתה של אישה והצליח ליצור קשר רומנטי עם כהן, שהייתה צעירה ממנו ב-21 שנה. כהן, שאהבה והעריכה את בן-גוריון, לא הרשתה לעצמה לבצע את עבודתה כהלכה ולכן פרוטוקול הפגישה לא משקף את שאכן נאמר בה. היא לימים תיארה את התנהגות בן-גוריון: "רציתי שהאדמה תפער את פיה ואיעלם [...] איש מאתנו לא חשב שהוא מסוגל להתנהג ככה, איש לא ראה אותו במצב רוח כה מלחמתי ומדבר בקשיות כזו". ללא ספק וויצמן הוא זה שיצא מנצח מהפגישה, בעיקר לאור ההשתוללות חסרת הרסן של בן-גוריון והתדמית שדבקה בו.

למרות נצחונו של וייצמן בקרב, הוא הפסיד לבסוף במלחמה האישית. הטיעון המדיני המרכזי שהציע בן גוריון, גם בשיחתו בחדר העובדה של וייז, היה כי יש לחדול מלנסות ולהשיג את תמיכתה של בריטניה, ולעבור לאמריקאים. בן-גוריון אמר בפגישה: "אף כי חלילה לנו מלמחוק את אנגליה [...] אמריקה היא המכרעת. אם אמריקה תאמר מילה הם [הבריטים] יהיו מוכרחים להישמע לה [...] ללא סיוע אמריקה מפעלנו לא יתגשם". וייצמן, פילו-בריטי במשך עשרות שנים, לא הבין שהעולם השתנה. הוא המשיך וטען כי: "אני שמח שבן-גוריון לא מחק את אנגליה לגמרי. מיקוד העניין האנגלו-אמריקאי בענייננו הוא הדרך הנכונה".

באוגוסט 1942 כתב וייצמן על בן-גוריון לנציגי מפא''י בארץ ישראל: "לעולם לא יהיה שיתוף פעולה בינינו ואני בטוח למדי שהוא מפתח נטיות פשיסטיות ומגלומניה בצירוף היסטריה פוליטית". נראה כי התסכול של וייצמן נבע מהצדק הפוליטי בדבריו של בן-גוריון שמשך את רוב הציונים אחריו. זה האחרון צדק בכך שהאימפריה החדשה היא ארצות הברית והוביל בעזרת יכולות הניהול והניתוח שלו את הציונות לעבר השגת יעדה המרכזי – השגת העצמאות.

המאבק בין השניים לא פסק לאורך השנים, בניצחונו הברור של בן-גוריון שהעז לקרוא תיגר על המנהיג הותיק. בשנת 1946 הודח וייצמן מראשות התנועה הציונית ובן-גוריון שהיה יושב ראש הסוכנות היה ללא ספק לגורם הדומיננטי ביותר בתנועה. כוחו הפוליטי ומעורבותו בענייני הביטחון הם שהובילו אותו להנהיג את המדינה במאבקי העצמאות ולהיכנס לתפקיד ראש הממשלה ב-1948. וייצמן, שכבר היה בן 74 בעת הקמת המדינה ולא היה בריא בגופו, מונה לנשיא ייצוגי וחסר יכולות פוליטיות ממשיות. בשנים האחרונות לחייו כינה עצמו וייצמן 'האסיר מרחובות' כאשר שהה זמן רב בביתו והרגיש שאינו רלוונטי.





תגובה 1: